לפני האיתחול

על ארונית הפכסמים בחדר האוכל בכלא הוצב מנעול. זה היה מנעול כבד וגדול שנועד להתמודד עם הצריכה המופרזת, בעיני מפקד הכלא החלקלק, של פכסמי הכוסמת הטעימים שחולקו לאסירים בכלא של המשטר.

בלעם, חבר המחתרת הכלוא, התרעם מאוד על צמצום הגישה שלו לפכסמים החביבים עליו, והחליט להתגנב לחדר האוכל בשעת אימוני הבוקר ולפרוץ את המנעול. המנעול היה כסוף ועליו שלושה גלגלי שיניים עם ספרות, שהיה צריך לסובב כדי להגיע לקוד מסוים שרק הוא איפשר את פתיחת המנעול. שלוש ספרות, חשב בלעם, מגיעות לאלף אפשרויות: מ-000 ועד 999.

אחת ושתיים פשט ידיים, והחל לנסות קודים שונים. ניסה 000, משך בידית - לא עבד. ניסה 001, משך בידית - לא עבד. ניסה 002, משך בידית - לא עבד. ככה ישב, שעתיים בערך, ולבסוף כשהגיע ל-666, הוא משך בידית, והארונית נפתחה. הפכסמים היו שלו.

משפט מפורסם אומר שאם אתה לא משלם על מוצר, אז אתה המוצר. השימוש ברשתות החברתיות הוא חינם למשתמשים, אבל עולה המון כסף להפעיל אותן. מיליארדים רבים של דולרים שופכות החברות האלה על כח אדם, שרתים, משרדים יפים, ובורקס טעים בבראנצ’ המוגש בחדר האוכל התאגידי. זה אולי יפתיע את חלקכם, אבל החברות הללו לא עושות את זה ממניעים פילנתרופים, והדאגה הראשונה שלהן היא לשורת הרווח ולא לרווחת משתמשיה.

עיקר ההכנסות של החברות הגדולות הללו מגיע מהגשה של פרסומות. המפרסמים מעבירים סכומים נכבדים לחשבונות החברות, ואלה בתמורה מציגות את מסרי המפרסמים ללקוחות. פעם הדברים היו פשוטים: המפרסמים ציירו כרזה יפה (באנר, בלעז), והחברות הגישו אותו לגולשים על בסיס אלגוריתם פשוט שהציג פעם כרזה של מפרסם א’ ופעם של מפרסם ב’.

הפעילות של המחתרת בכלא החלה לצבור תאוצה, ולודה ובלעם החלו לגייס עוד ועוד אסירים לתוכניותיהם. לצורך כך הם הפכו את תאו של בלעם לחדר מועדון, והציבו שומר גברתן בכניסה שהיה צריך לסנן את הנכנסים. הגברתן ביקש שם וסיסמה מכל מי שרצה להיכנס לתאו של בלעם ולהצטרף לדיונים המחתרתיים, ומי שלא ידע את הסיסמה, או שהסיסמה שהיתה בידיו לא תאמה את הרשימות של הגברתן, לא הורשה להיכנס.

אבל בכלא פעלה גם מחתרת אחרת, שרצתה מאוד לדעת מה נאמר בחדרו של בלעם. לצורך כך נעמד אחד מחבריה בדיסקרטיות על יד הגברתן והאזין קשב רב לסיסמה שנאמרה בכל פעם שמישהו מחברי המחתרת של לודה ביקש להיכנס. עכשיו, כשהיתה בידו הסיסמה והוא ראה למי היא שייכת, הוא העביר אותה לחבריו, ואלה יכלו גם הם לעבור את הגברתן. לא טוב, חשבו בלעם ולודה. סיסמה זה לא מספיק.

באגף ההפרדה בכלא של המשטר מוחזק כל אסיר בתא קטן משלו במשך כל שעות היממה. התאים מסודרים אחד ליד השני במסדרון ארוך כאשר בדלתותיהם הכחולות יש פתח דרכו מוכנסים מגשי האוכל שלהם ומדי פעם ספרים ומגזינים של בישול אזרי, המטבח החביב על מפקד הכלא.

על מנת לתקשר זה עם זה משתמשים האסירים בשירותיו של יעקב, מחלק המזון בכלא. הם נותנים לו מכתב, אומרים לו למי יש להעביר אותו, ויעקב מעביר. מכיוון שיעקב לא מכיר את האסירים בשמותיהם, על האסיר השולח לציין את מספר התא בו נמצא היעד שלו ולא את שמו. ברם, ומדי פעם מחליפים הסוהרים בכלא את מיקום האסירים בתאים, כך שמי שביום ראשון היה בתא מספר 4, למשל, ביום שלישי כבר נמצא בתא מספר 6. בעיה.

בלעם הסתבך. מפקד הכלא שלח אותו לצינוק אחרי שסרב לעמוד על רגל אחת ולדקלם את “אנה קרנינה” כפי שצווה, והודיע לו שלמחרת הוא מתכוון לכתוב מכתב להעברתו למתקן אחר, סימפטי אפילו פחות. לודה, מפקדת המחתרת בה חבר בלעם, החליטה לסכל את תכניתו המרושעת של מפקד הכלא.

היא יצרה קשר עם פעיל מחתרת ושכנעה אותו לכתוב המון מכתבים למפקד הכלא. הפעיל כתב כל הלילה, ובבוקר שלח מאה מכתבים המוחים על היחס לכלואי המחתרת. מפקד הכלא ישב כל היום וקרא את המכתבים, וכך לא היה לו זמן לכתוב את מכתב ההעברה של בלעם. “נהדר”, אמרה לודה לפעיל המחתרת, “תמשיך ככה”. מפקד הכלא הפדנט לא יכול שלא לטפל בדואר הנכנס, ולכן כל עוד יהיו המון מכתבים כך הוא לא יתפנה לטפל בעניינו של בלעם.