לפני האיתחול

“יש לנו מלשין בארגון”, הודיעה לודה לבלעם בלחש כשעמדו שניהם בחצר הכלא. “אני לא יודעת מי זה, אבל כשאתפוס אותו, או אותה - מיהרה לתקן את עצמה, אגרום להם להצטער על היום בו שמעו את שמי”. בלעם הנהן וידע שהיא מתכוונת למה שהיא אומרת, ונזכר בפעם שהכריחה את המלשין האחרון לאכול שלושים ושבע מנות סביח עמוסות בכל טוב, עד שבטנו לא יכלה יותר והתפוצצה בקול רעש מחריד, קול שהוא עדיין שומע בסיוטיו ושעדיין מעיר אותו בלילות.

החיים בכלא של המשטר היו מסודרים מאוד. היו בו ארבעה אגפים, ובכל אגף היו 22 תאים. כדי לתאר את מיקומו של כל תא, השתמשו הסוהרים במספר האגף (1 עד 4), נקודה, ומספר התא. כך למשל, בלעם ישב בתא שסומן כ-1.6 (אגף אחד תא מספר שש), ולודה הוחזקה בתא 3.12 (אגף שלוש תא מספר שתים עשרה). כל מערכות הכלא התבססו על מערכת מיספור התאים הזו. מערכת חלוקת המזון, מערכת הדואר, מערכת העונשים, ועוד ועוד.

באינטרנט מערכת המיספור הזו עובדת באופן דומה. כתובת של ציוד קצה שמחובר לרשת מתוארת באמצעות ארבעה מספרים בטווח של בין 0 ל-255 המופרדים בנקודות. כך למשל הכתובת של הציוד שמארח את הבלוג הזה היא 104.28.1.9, ובאמצעותה כל הדפדפנים שלכם יודעים להגיע אליו. כל כתובת כזו נקראת “כתובת IP”, שזה קיצור של Internet Protocol.

על ארונית הפכסמים בחדר האוכל בכלא הוצב מנעול. זה היה מנעול כבד וגדול שנועד להתמודד עם הצריכה המופרזת, בעיני מפקד הכלא החלקלק, של פכסמי הכוסמת הטעימים שחולקו לאסירים בכלא של המשטר.

בלעם, חבר המחתרת הכלוא, התרעם מאוד על צמצום הגישה שלו לפכסמים החביבים עליו, והחליט להתגנב לחדר האוכל בשעת אימוני הבוקר ולפרוץ את המנעול. המנעול היה כסוף ועליו שלושה גלגלי שיניים עם ספרות, שהיה צריך לסובב כדי להגיע לקוד מסוים שרק הוא איפשר את פתיחת המנעול. שלוש ספרות, חשב בלעם, מגיעות לאלף אפשרויות: מ-000 ועד 999.

אחת ושתיים פשט ידיים, והחל לנסות קודים שונים. ניסה 000, משך בידית - לא עבד. ניסה 001, משך בידית - לא עבד. ניסה 002, משך בידית - לא עבד. ככה ישב, שעתיים בערך, ולבסוף כשהגיע ל-666, הוא משך בידית, והארונית נפתחה. הפכסמים היו שלו.

משפט מפורסם אומר שאם אתה לא משלם על מוצר, אז אתה המוצר. השימוש ברשתות החברתיות הוא חינם למשתמשים, אבל עולה המון כסף להפעיל אותן. מיליארדים רבים של דולרים שופכות החברות האלה על כח אדם, שרתים, משרדים יפים, ובורקס טעים בבראנצ’ המוגש בחדר האוכל התאגידי. זה אולי יפתיע את חלקכם, אבל החברות הללו לא עושות את זה ממניעים פילנתרופים, והדאגה הראשונה שלהן היא לשורת הרווח ולא לרווחת משתמשיה.

עיקר ההכנסות של החברות הגדולות הללו מגיע מהגשה של פרסומות. המפרסמים מעבירים סכומים נכבדים לחשבונות החברות, ואלה בתמורה מציגות את מסרי המפרסמים ללקוחות. פעם הדברים היו פשוטים: המפרסמים ציירו כרזה יפה (באנר, בלעז), והחברות הגישו אותו לגולשים על בסיס אלגוריתם פשוט שהציג פעם כרזה של מפרסם א’ ופעם של מפרסם ב’.