דף הבית   על אודות   צרו קשר   לפני האיתחול  
24 במרץ2018

איך מנטרים אותנו ברשת ומה אפשר לעשות כדי לצמצם את זה


משפט מפורסם אומר שאם אתה לא משלם על מוצר, אז אתה המוצר. השימוש ברשתות החברתיות הוא חינם למשתמשים, אבל עולה המון כסף להפעיל אותן. מיליארדים רבים של דולרים שופכות החברות האלה על כח אדם, שרתים, משרדים יפים, ובורקס טעים בבראנצ’ המוגש בחדר האוכל התאגידי. זה אולי יפתיע את חלקכם, אבל החברות הללו לא עושות את זה ממניעים פילנתרופים, והדאגה הראשונה שלהן היא לשורת הרווח ולא לרווחת משתמשיה.

עיקר ההכנסות של החברות הגדולות הללו מגיע מהגשה של פרסומות. המפרסמים מעבירים סכומים נכבדים לחשבונות החברות, ואלה בתמורה מציגות את מסרי המפרסמים ללקוחות. פעם הדברים היו פשוטים: המפרסמים ציירו כרזה יפה (באנר, בלעז), והחברות הגישו אותו לגולשים על בסיס אלגוריתם פשוט שהציג פעם כרזה של מפרסם א’ ופעם של מפרסם ב’.

ברם, פרסומת של מרצדס חדשה לא תעבוד על אנשים עם הכנסה שנתית ממוצעת שתאפשר להם לרכוש רק צלחת גלגל אחת של הרכב, ופרסומת למשקה אלכוהולי בטעם בייקון לא תקצור הצלחה מרובה אצל מוסלמים אדוקים, למשל. חוסר ההתאמה הזה יוצר מצב של “כולם מפסידים”: המשתמשים נחשפים למסרים שלא מתאימים להם, המפרסמים שופכים כסף לריק, והחברות המגישות את הפרסומות מבזבזות משאבים שלא מיתרגמים לכסף. מפרסם שלא רואה תמורה לכספו פשוט ינתב אותו לערוצים אחרים, החברות לא יצליחו לממן את הפעילות שלהם, לא יוגש בורקס בבראנצ’, והשירות החינמי למשתמשים או יעבור למודל של גביית תשלום, או יעלם.

gargoyle

וכאן מגיעים כל מיני פתרונות שמצליחים לטייב את התאמת הפרסומות לקהל היעד שלהם, אבל הצעד הראשון הוא לפלח את כלל הגולשים לשלל קטגוריות כדי להציע למפרסמים לבחור לאיזה קהל הם מבקשים לפנות. ואיך מפלחים את הגולשים? צריך לאסוף עליהם המון מידע, לנתח אותו, ולשים עליהם תוויות. איך עושים את זה? כאן אנחנו מגיעים לעולם מופלא ואינסופי של איסוף וניטור.

סוגי המידע הנאספים עלינו, רשימה חלקית ביותר:

  1. מידע שאנחנו מעבירים מרצון: הפוסטים שלנו, החיבובים (לייקים) שאנחנו עושים, צ’ק-אינים, עם מי אנחנו מתחברים ומי עוקב אחרינו. כמו כן, כל ההתכתבויות ה”אישיות” (כן, שום דבר לא באמת אישי אצלם), וכל מה שאנחנו מחפשים בשורת החיפוש באתרים.

  2. מידע שאוספים על ההתנהלות שלנו בפלטפורמה: על מה אנחנו מקליקים, כמה זמן אנחנו נמצאים בדף מסוים, בכמה מתוך כל וידאו צפינו, איך העכבר שלנו זז, מה אנחנו מקלידים ומוחקים בלי לשלוח, ועוד.

  3. מידע שאוספים על ההתנהלות שלנו ברשת בכלל, באמצעות משואות ואמצעים המוטמעים באתרי אינטרנט חיצוניים. אפילו אם אין לנו פרופיל מחובר באותו רגע, אחד כזה “נוצר” למעננו ועוקב אחרינו בכל אשר נפנה ברשת.

  4. מידע שנאסף מהמכשירים הניידים שלנו עליהם מותקנת האפליקציה: מיקום גאוגרפי מדויק, רשתות ווייפי אליהם התחברנו (שיוצלב עם מי עוד מתחבר לרשתות האלה), אנשי הקשר שלנו (גם אם אין להם פרופיל ברשתות החברתיות), אילו אפליקציות אחרות מותקנות על המכשיר, הודעות הסמס שקיבלנו ושלחנו, השיחות אותן ניהלנו, מכשירי בלוטות’ אליהם התחברנו, פתיחה של מיקרופון ומצלמה, ועוד.

  5. מידע שנאסף מהמכשירים שלנו אפילו אם לא מותקנת עליהם האפליקציה. אפליקציות אחרות רבות מוכרות את המידע שהן אוספות (המידע מהסעיף הקודם) לרשתות החברתיות ולחברות ניטור פרסומיות או אחרות.

  6. מידע שנאסף ממאגרי מידע חיצוניים: באמצעות “שיתופי פעולה” או רכישת מידע מחברות דירוג אשראי, בנקים, אתרי קניות, חברות תעופה, ומידע ממשלתי כמו בעלות על בתים, רכבים, ועוד.

  7. כל מיני “סקרים” (איזה שומה מפורסמת בהיסטוריה אתם?) או מבחנים (רק 3% מהאוכלוסייה קיבלה מעל 8 במבחן הזה, האם אתם חכמים מהם?) עליהם ענינו ושבאמצעותם בונים פרופיל פסיכומטרי שמצטרף לשאר המידע שאגור עלינו.

המידע הזה מכיל פחות או יותר כל מה שצריך לדעת עלינו. הרשימה הזו היא חלקית, אבל מעבירה פחות או יותר את ההיקף של מה שידוע עלינו לחברות ולארגונים האלה: גיל, השכלה, מיקום, מין ומגדר, דת, שפה, מעגלים חברתיים, נטיות פוליטיות ואחרות, עדה או קבוצה אתנית, מקצוע ומקום עבודה, תחומי עניין; איפה אנחנו מבלים; מה אנחנו עושים בזמננו הפנוי; ימי הולדת ואירועים חשובים אחרים בחיינו ובחיי חברינו; איזה מכשירים יש לנו; האם יש לנו רכב או שאנחנו מסתמכים על תחבורה ציבורית; כמה אנחנו “חשובים” בעבודה (מנהלים בכירים או עובדים זוטרים); מה אנחנו קונים; האם אנחנו צופים בפורנו, ואם כן, איזה סוג בדיוק עושה לנו את זה; כמה אנחנו שותים; מה המותגים החביבים עלינו; האם יש לנו ילדים או בעלי חיים, וכמה אנחנו מוציאים עליהם; האם יש לנו תכניות להיכנס להריון; האם אנחנו “מארגנים” או “נגררים”, האם אנחנו מתעניינים במטרות חברתיות, ואם כן, אילו מטרות; סדרות, סרטים, ומוזיקה שאנחנו מעדיפים; מה טיב הקשר שלנו עם בן/בת הזוג, כל כמה זמן אתם מדברים ובמשך כמה זמן; האם אנחנו נוחים לשכנוע; כמה אנחנו טסים, ולאן; איפה אנחנו אוהבים לאכול, ואפילו מה אנחנו אוכלים; כמה חשובה לנו הבריאות; האם אנחנו מבשלים או מזמינים; האם יש לנו נטיות רדיקליות; האם אנחנו מורידים תוכן ברשת, ועוד ועוד ועוד.

כל פיסות המידע האלה נכנסות למכונה שבונה פרופיל מאוד מפורט על כל אחד ואחת מאיתנו, ואז יכול לשמש לשלל מטרות. מפרסם של מותג רכב, למשל, יכול לבקש להגיע לאנשים שמרוויחים מעל סכום מסוים, שיש להם רכב בן 3 שנים, שהביעו עניין בטיולי שטח אבל שבפועל מבלים את כל זמנם בעיר, ושאין להם ילדים. ארגון חברתי יכול לחפש את אלה שהביעו חוסר נוחות מנושא מסוים ושיש להם היסטוריה של מאבקים על מנת לרתום אותם לפעולה נגדו, וארגון פוליטי יכול לכוון לאלה שכועסים על פוליטיקאי מתחרה כדי ללבות את כעסם ולהניע אותם לפעולה.

eyes

אבל זה לא נגמר כאן. באמצעות המידע הזה אפשר גם לזהות טרנדים בראשיתם, ולזהות אנשים שעלולים להניע אותם. כך, למשל, משטר שיש לו גישה למידע הזה, יוכל לראות ניצנים של תסיסה, לזהות את הגורמים המתסיסים, ולנטרל אותם אם באמצעות מעצר או באמצעים אחרים. מיפוי חברתי כזה מאפשר לצבוע זרמי השפעה: מי משפיע, מי מושפע, ובאילו נושאים. זה כלי מסוכן מאוד כשהוא נמצא בידיים הלא נכונות, ו-ספוילר - הוא תמיד נמצא בידיים הלא נכונות.

כמו שהמפרסמים מתייגים אותנו בשלל תוויות, כך גם גורמי ניטור אחרים עושים את אותו הדבר בדיוק. ממשלות רבות מפעילות מערכי ניטור עצומים שאוספים תועפות של מידע משלל ערוצים רשמיים ופחות רשמיים, על מנת לבנות פרופילים של נתיניהן. צה”ל מתגאה במערכי הניטור שלו בגדה ובעזה הניזונים ממערכות אקטיביות הסורקות את הרשת ומחפשות ניצני רמזים לחוסר שביעות רצון, עוקבות אחרי מערכות הטלפונים, מצלמות חיות וצילומים אוויריים, ונכסים אנושיים הם רק חלק מהן, וממערכות פסיביות כמו מרשם האוכלוסין, חשבונות מים, חשמל, מס הכנסה, ועוד ועוד.

אותן מערכות, אגב, אוספות מידע גם עלינו, אזרחי ישראל. צה”ל, שב”כ, והמשטרה נפגשו פעמים רבות עם נציגי חברת “פלנטיר” שמפעילה מערכות ניטור אוכלוסיה ברחבי העולם ואף החלו להשתמש באחד ממוצריה. מוצרי חברת “וורינט”, שמוצרי הניטור שלה נמצאים בשימוש בכמה משטרים דכאניים ורצחניים ברחבי העולם גם היא ספקית של משרד הביטחון, התקבלו דיווחים על שימוש במוצרי קבוצת NSO הידועה לשמצה שמוצריה הובילו לפגיעה בפעילי זכויות אדם במדינות שונות, והרשימה ארוכה מאוד. מוצרים רבים אחרים נבדקו, נכנסו לפיילוט, ולבסוף הוחלט לא לקנותם אלא לפתח תחליפים מותאמים בתוך המערכת, ומוצרים אחרים נבדקו והתגלה שהם בעיקר אוויר חם (כמו הפרויקט של מתי כוכבי באבו-דאבי, למשל).

אז איך אפשר להתגונן מפני הניטור האינסופי הזה? התשובה הקצרה היא: אי אפשר להתגונן מפניו לחלוטין ועדיין להמשיך לנהל חיים בחברה המודרנית. התשובה הקצת יותר ארוכה היא שמדובר בתורה שלמה שיכולה לצמצם את טביעת האצבע שלנו במערכות האלה, אבל לא להעלימה לחלוטין.

כל עוד אנחנו בוחרים להשתמש במוצרי החברות האלה, נמשיך להיות מוצרים שהן יכולות למכור. השינוי יכול לבוא מכמה כיוונים: העברת חוקי פרטיות נוקשים שיאסרו איסוף מידע על משתמשים, או פיתוח תחליפים פתוחים למוצרים הללו. עד כה תחליפים לפייסבוק דוגמת דיאספורה ומסטודון לא הצליחו לצבור תאוצה מספקת, אבל אולי העמקת ההבנה בתהליכי הניטור על ידי חלקים גדולים יותר באוכלוסיה תוכל לייצר שינוי בהתנהגות שלהם ברשת.

להלן רשימה חלקית של תחליפים טובים למוצרים מסחריים, תחליפים שלא רואים במשתמשים סחורה, ושמים את ערכי החופש והפרטיות גבוה קצת יותר בסדרי העדיפויות שלהם:

במקום ווינדוס - אובונטו

במקום ווטצאפ - סיגנל

במקום פייסבוק - מסטודון או דיאספורה*

במקום ג’ימייל - פרוטון מייל

במקום לא להשתמש ב-VPN - תשתמשו ב-VPN, הפתרון של פרוטון מומלץ

במקום כרום (במחשב) - פיירפוקס

במקום הדפדפן במכשיר הנייד - פיירפוקס פוקוס - שהוא דפדפן ששם דגש על פרטיות

במקום דיסקורד - ריוט

לדברים חשובים יותר - תור

בנוסף, התקינו בדפדפנים שלכם את “גירית הפרטיות” שתחסום משואות ניטור ועוקבנים ברשת, ואת “יובלוק” שיחסום ספקטרום רחב של רוגלות ונוטרות.

זה לא יוציא אתכם ממסדי הנתונים של ארגוני הניטור, אבל זה כן יקשה לבנות עליכם פרופיל מדויק ברמה גבוהה. עם זאת, כל עוד אנחנו ממשיכים להשתמש באנדרואיד של גוגל או בחלונות של מיקרוסופט, כל הדברים שהזכרתי למעלה מובאים בערבון מוגבל מאוד.

כאמור, הימנעות מניטור זו תורה שלמה, אבל אם אפשר להקשות מעט על מי שרוצה ברעתנו, וזה לא דורש מעבר למרתף עם כובע נחמד מנייר אלומיניום - אז למה לא, בעצם?