דף הבית   על אודות   צרו קשר   לפני האיתחול  
17 בפברואר2018

מה זה בלוקצ'יין ומה הם מטבעות קריפטו


בפרקים הקודמים הכרנו את לודה ובלעם, חברים במחתרת המוחזקים בכלא של המשטר, ועל איך הם משתמשים בהצפנה כדי לשמור על פרטיותם. אם החמצתם אותם, מומלץ לעצור ולקרוא אותם קודם. אנחנו נחכה כאן. אזהיר מראש שזה פוסט ארוך יותר מהקודמים, כי הנושא מורכב ועדיף להיכנס אליו לאט כדי להבין אותו עד הסוף.

מזה זמן שלודה הרגישה שמשהו לא טוב קורה בחשבון הקנטינה שלה. למשל, בתחילת השבוע הופקדו שם 300 שקלים, ועכשיו, כשבאה לשלם על חטיף הטורטית האהוב עליה, ראתה שהיתרה מראה 250 ש”ח בלבד. כששאלה את שאול, מנהל הקנטינה, לפשר העדרו של סכום משמעותי כל כך מהחשבון שלה, הוא טען שיש עמלה חדשה, “עמלת חטיפים בעטיפה ירוקה נוצצת”, וכן שבעקבות תלונתה התגלתה טעות בחשבון והיא זכאית להחזר של שקל תשעים, לכן חשבונה יחוייב בשלושה עשר שקלים נוספים “עמלת תיקון טעות”.

אך כאן לא נגמרו הצרות שלה. כשביקשה לודה משאול, האחראי על ניהול החשבונות, להעביר חמישים שקלים מחשבונה לחשבונו של ידידה בלעם, עיקם שאול את פיו ואמר שמפקד הכלא הורה לו לא לאפשר העברות בין חשבונות חברי המחתרת הכלואים.

חייבת להיות דרך טובה יותר, חשבה לודה. לא יכול להיות שנהיה תלויים בארגון תאב בצע ונכלולי כדי להחזיק את הכסף שלנו. חשבה, ומצאה פתרון. על הלוח הגדול בחדר האוכל היא החלה לנהל מערכת חשבונות משל עצמה, מעין יומן עסקאות גדול ופומבי. היא גם עודדה את שאר האסירים להעתיק את העסקאות מהלוח הגדול לפנקסיהם, כך שלכל אחד יהיה עותק שלם של כל העסקאות שקורות בבית הכלא. לצורך הפשטות, נניח לרגע שברגע שהתחיל על העסק הזה קיבל כל אחד מהאסירים בבית הכלא ארנק ובו מאה “מטבעות”. נקרא להם “כלאקוין”. (בעולם האמיתי, האסירים העבירו ללודה שקלים תמורת הכלאקוין, וכל אחד קיבל סכום שווה ערך למספר השקלים שהעביר ללודה. אבל כאמור - לצורך הפשטות, בואו נלך על האופציה הראשונה).

public board

ביום הראשון רשמה לודה שורה על הלוח: לודה מעבירה 50 כלאקוין לבלעם. האסירים, שעברו ליד הלוח, רשמו את העסקה בפנקסיהם. עכשיו, ידעו כולם, אם ללודה היו מאה מטבעות, והיא העבירה חמישים מטבעות לבלעם, נותרו לה בארנק 50 מטבעות. למחרת, העביר לה בלעם עשרה מטבעות, לכן כל מי שרצה לדעת כמה מטבעות יש ללודה היה צריך רק לעבור על כל העסקאות הרשומות על הלוח:

מי העביר למי העביר סכום היתרה של לודה
ראשית הזמן לודה 100 100
לודה בלעם 50 50
בלעם לודה 10 60

מכאן: פלוס מאה, מינוס חמישים, פלוס עשר, מביא את היתרה של לודה ל-60 כלאקוין טבין ותקילין.

ככה ניהלו האסירים את ההתחשבנויות ביניהם במשך תקופת מה, עד שהחלו להתגלות טעויות. אסיר אחד רשם עשרים במקום עשר בפנקס שלו, וכשבא להעביר מטבעות לאסיר אחר, התברר שבעצם אין לו מספיק, החלה קטטה, והיה לא נעים. לודה, ממציאת הרעיון, נאלצה לחשוב על דרך בה “יסכימו” כל האסירים על המצב הנתון של הלוח.

חשבה, ומצאה פתרון. בסוף כל קבוצה של עסקאות (שלוש, נניח, לצורך הדוגמה), היא תכתוב חידה. האסירים שירצו יוכלו לפתור את החידה, וככה “יחתמו” את קבוצת העסקאות כך שאי אפשר יהיה לטעון שעסקה מסוימת קרתה בסכום אחר, או שלא קרתה כלל. מהיום, עסקה לא תחשב סופית אם היא לא “חתומה” בפתרון של חידה. אתן לכם דוגמה לחידה, אמרה לודה:

נניח שיש שלוש עסקאות בקבוצה: א’ העביר ל-ב’ 10 כלאקוין ג’ העביר ל-ד’ 40 כלאקוין ה’ העביר ל-א’ 20 כלאקוין

החידה היא: כמה מטבעות חסרים בקבוצה כדי שיהיו בה 100 מטבעות. האסירים יושבים ומנחשים: מטבע אחד? 10+40+20+1 ≠ 100 אז לא. שני מטבעות? 10+40+20+2 ≠ 100 אז לא. שלושה? לא. ארבעה? לא. עד שהאסיר הראשון מגיע ל-30 מטבעות: 10+40+20+30 = 100. כן! האסיר ניחש נכון את פתרון החידה, ו”חתם” את קבוצת העסקאות.

ככל שיש יותר פותרים, ככה החידות נעשות קשות יותר כדי להבטיח את יציבותה של המערכת.

קבוצת העסקאות נקראת “בלוק” (Block). בפועל, ה”חידות” הנדרשות לחתימה של בלוק הן לא מאוד שונות מהדוגמה של לודה. מיליוני מחשבים בכל העולם “מנחשים” פתרונות באמצעות אלגוריתמים פשוטים. ביטקוין, למשל, עושה את זה עם אלגוריתם בשם SHA-256, בעוד לייטקוין משתמש ב-Scrypt.

אבל למה שאסירים ישבו ויפתרו חידות כל היום? אין להם משהו טוב יותר לעשות? ובכן, על כל חידה שהם פותרים הם מקבלים כמה מטבעות שמצטרפים לארנק שלהם כעסקה לכל דבר, ובכך מעשירים אותם ומתמרצים אותם לפתור עוד ועוד חידות.

פתרון החידות האלה נקרא “כרייה”, לכן פעמים רבות תשמעו על “כורי ביטקוין”. כורה שמצליח “לחתום” בלוק כזה בעצם מייצר מטבע חדש שלא היה קיים, לכן, בעיקר במחיר הנוכחי, יש תמריץ גדול לכורים ברחבי העולם להשקיע משאבים עצומים ב”כרייה” כזו.

כל “בלוק” שנחתם, קבוצת עסקאות, מכיל בתוכו בנוסף לעסקאות גם התייחסות לבלוק הקודם, כך שנוצרת בעצם שרשרת של בלוקים, כשכל אחד ממשיך את קודמו.

שרשרת הבלוקים, זו שבאמצעותה אפשר להתחקות אחרי המצב הנתון של כל ארנק במערכת, נקראת “בלוקצ’יין” (Blockchain).

ככה יכלו האסירים לנהל בעצמם את הכלכלה שלהם בכלא, בלי תלות בגורם מרכזי אחד. כל אחד מהאסירים יכל לוודא בעצמו את המצב של כל ארנק וכל עסקה בכל רגע נתון, ועסקאות ש”נחתמו” לא יכלו יותר להשתנות. עם זאת, השיטה הזו גרמה לבזבוז משאבים עצום. אסירים ישבו כל היום בתאם וניסו לפתור חידות כדי להרוויח עוד כמה כלאקוינים. זה לא טוב מספיק, חשבה לודה.

שיטת החתימה הזו נקראת “הוכחת עבודה” (Proof of work), והיא פועלת היום ברוב מטבעות הקריפטו, כולל בביטקוין. השיטה הזו צורכת המון חשמל, שהרבה ממנו מופק באמצעים מזהמים, ופרט להיותה לא-אקולוגית להפליא, היא פשוט לא הגיונית. במקום להפעיל מליוני מכונות שינחשו פתרון שפרט לחתימה של בלוק אין לו שום משמעות, אפשר היה לנצל אותן לעשיית דברים מועילים.

חשבה וחשבה, שעתיים בערך, ומצאה פתרון חדש. במקום להעביד את האסירים בפתירת חידות על מנת לנהל את הכלכלה, דבר שמלכתחילה נגד את עקרונותיה של לודה, היא הציבה כמה קופסאות בחדר האוכל, וביקשה מכל אסיר לרשום את שמו על פתק ולשלשל אותו לאחת התיבות, על פי סכום הכסף שיש לו. בקופסא הראשונה נכנסו פתקים עם שמות של אסירים שלהם סכום מטבעות גדול, בזו שאחריה שמות של אסירים עם קצת פחות, וכך הלאה, עד שבקופסא האחרונה הוכנסו שמותיהם של אסירים שהיה ברשותם מטבע אחד בלבד. עכשיו, בכל פעם שהיה צריך “לחתום” קבוצת עסקאות, הכניסה לודה את ידה לאחת הקופסאות ושלפה משם פתק. האסיר ששמו נשלף היה “אחראי” על החתימה. לודה גם בחרה עוד כמה שמות שיהיו שותפים לחתימה הזו. קבוצת האסירים שנבחרה היתה צריכה להביט על קבוצת העסקאות ולאשר בחתימתם שהן בסדר. ככה אף אחד לא היה צריך לבזבז זמן על פתירת חידות מיותרות, וזמן אישור העסקאות היה מהיר בהרבה.

אבל זה קצת יותר מורכב מזה. מה מונע מאסיר שנבחר ל”אחראי” על חתימה של קבוצת עסקאות לרמות ולאשר עסקאות מפוקפקות, או למשל להסיר משם עסקאות בהן חבריו מעבירים כסף לאויביו? נניח שאסיר מסוים העביר מאה כלאקוין לאסיר אחר בתמורה לקינוח נהדר שהוא הכין משזיפים ואורגנו, אבל אז חבר שלו נבחר להיות ה”אחראי” וכטובה אישית הוא מחק את העיסקה מהבלוק. הקינוח כבר נאכל, אבל העיסקה להעברת הכסף כאילו מעולם לא קרתה. בעיה.

לכך מצאה לודה שני פתרונות: ראשית, אסיר שיתפס מרמה ילקח ממנו כסף, ויאסר עליו להשתתף באישור עסקאות עתידיות. שנית, הרציונל אומר שלמטבעות החדשים האלה יש ערך רק אם האסירים יאמינו שהם בטוחים. לאסירים שיש להם יותר מטבעות יש יותר מה להפסיד אם המערכת הזו תישבר, לכן יש להם אינטרס חזק יותר שהכל ילך חלק. מכאן, אסירים שיש להם יותר מטבעות יבחרו לעיתים תכופות יותר מאסירים שיש להם מעט מטבעות, ולכן ריבוי הקופסאות בחדר האוכל. שמות ישלפו מהקופסאות של ה”עשירים” יותר מאשר מקופסאות העניים.

השיטה הזו נקראת “הוכחת בעלות” (Proof of stake), והיא משמשת מטבעות מתקדמים יותר כמו נאבקוין (Navcoin), דאש (Dash), ואפילו אתריום מתכנן לעבור לשיטה הזו. בשיטה הזו נבחרים כמה ארנקים לאשר את הבלוק, ועל הדרך הם מקבלים כמה פירורים כ”עמלה”. ככל שהארנק גדול יותר כך הוא נבחר פעמים רבות יותר, וארנקים “רשעים” שנתפסו מרמים נאלצים לשלם קנסות גבוהים והם נפסלים לבחירה נוספת.

יש עוד כמה שיטות בהן אפשר לאשר עסקאות, בהן “הוכחת מקום” (Proof of space), “הוכחת זמן” (Proof of time), ופרוטוקולים מורכבים יותר דוגמת אורובורוס (Ouroboros) של קרדאנו ופרוטוקול הקונצנזוס של סטלר (SCP). למטבעות רבים יש רעיונות שונים לגבי המימוש הנכון של הדרך בה הם מגיעים להסכמה לגבי “מה באמת קרה” מבלי להסתמך על מיקום מרכזי אחד.

הבעיות, כמובן, לא נגמרות כאן. העובדה שלאסירים יש עכשיו “כלאקוין” משלהם, לא אומרת שהם יכולים לרכוש איתו את החטיף האהוב “טורטית” בקנטינת הכלא, שעדיין עובדת במטבע המיושן “שקל”. לצורך כך קמים “חלפנים” שמקבלים “כלאקוין” ונותנים תמורתו שקלים, או מקבלים שקלים ומעניקים בתמורה “כלאקוין” בשער המשתנה על פי ביקוש והיצע. הערך האמיתי (ולא הספקולטיבי) של הכלאקוין נמדד על פי מה אפשר לקנות איתו, וזה תלוי בכלכלה שתיבנה סביבו.

החלפנים האלה נקראים Exchanges והם שער הכניסה לעולם הקריפטו. זה יכול להיות חבר שאתם נותנים לו כך וכך שקלים ומקבלים תמורתם כך וכך מטבעות מסוגים שונים, וזה יכול להיות שירות ברשת שמאחוריו עומדת חברה עיסקית שגובה עמלה שמנה על כל עסקה כזו. אין הרבה הבדל בינם לבין חלפני הדולרים הממוסדים ברחבי ערי ישראל. אגב, בשעה שהמטבעות הפועלים על גבי הבלוקצ’יין מכונים “מטבעות קריפטו” (Cryptocoins), המטבעות המוכרים המונפקים על ידי בנקים מרכזיים של מדינות נקראים “מטבעות פיאט” (Fiat), והם נקראים כך כי פירוש המונח בלטינית הוא “כך יהיה”.


היתרון המרכזי של הטכנולוגיה הזו היא שהיא מאפשרת ביזור של האחריות ושל האמון, כך שהכח עובר מגופים מרכזיים לידיים של הציבור. למשל, הכלכלה הנוכחית מבוססת על אמון. אנחנו “סומכים” על הבנקים שהם לא יברחו עם הכסף שלנו, ואנחנו “סומכים” על המדינה שגם אם הבנקים יחליטו, נניח, להמר עם הכסף שלנו על אופציות מפוקפקות, היא תציל אותם ואת כספנו. הבלוקצ’יין (כשמשתמשים בו כראוי) מנטרל את הצורך באמון הזה. איש לא יכול לקחת לנו את הכסף, או לזייף עסקאות בשמנו (כמו אתי אלון בשעתה, למשל). הבלוקצ’יין הוא בעצם מסד נתונים מבוזר שלא מסתמך על גוף מרכזי שינהל אותו, והוא מנוהל על ידי “הרשת”.

ככה בגדול עובד ה”בלוקצ’יין” עליו בנויים מטבעות כמו ביטקוין ואחרים, אבל הפוטנציאל של הטכנולוגיה הזו חורג בהרבה מלהוות אמצעי תשלום אלטרנטיבי בלבד שלא נסמך על גופים מרכזיים כמו בנקים חמדנים שהאינטרסים שלהם לא תמיד חופפים לאלה שלנו. למעשה, בחלק ניכר מהפתרונות האלה ה”מטבעות” הם רק תוצר לוואי שנועד להניע את המערכת הגדולה יותר.

יש אלפי פרוייקטים שמנסים לפתור בעיות בשלל תחומים באמצעות הבלוקצ’יין, כמו למשל Winding Tree שמנסים “לתקן” את עולם התיירות, Po.et שרוצים לעשות את זה בתחום זכויות היוצרים, סטלר (Stellar) בתחום התשלומים, ועוד. יחד איתם יש גם פרוייקטים רבים שנועדו להעשיר בעיקר את יוצריהם על חשבון המשקיעים המצפים לרווחים מהירים.

העולם הזה עוד חדש, והפוטנציאל שלו עוד לא מגובש. עד היום עוד לא קם פרוייקט שהצליח לעשות מהפכה באמצעות הבלוקצ’יין, ולעומת זאת הרבה כאלה שהבטיחו מהפכות או שקרסו עם הבטחותיהם או שפשוט ברחו עם הכסף. מה צופן העתיד אנחנו בטח לא יודעים, אבל אם כמה מהפרוייקטים המסקרנים שמתחילים להתבסס היום יצליחו לקיים את הפוטנציאל שלהם - אין ספק שהם יערערו חלקים נרחבים מהעולם שמחוץ לבלוקצ’יין.

ובקטנה: בדף ה”על אודות” של הבלוג יש כתובות של כמה סוגי ארנקים של חלק מהמטבעות שהוזכרו כאן, אז אם נחה עליכם הרוח, תוכלו לזרוק לשם כמה מהם.

כמו כן, אם יש נושאים שהייתם רוצים שלודה ובלעם יעסקו בהם, כמו למשל חוזים חכמים, סוגי מטבעות, צורות שונות של הצפנה, פרוטוקולים של תקשורת ברשת, וכל סוג של ירק שתרצו, תרגישו חופשיים